איך הכול התחיל

הכול התחיל אי שם בחורף 2021, בסופה אכזרית עם שם של אישה, ושל הר... אה, כרמל. נולדתי ב-5 בדצמבר בנוף הגליל, יחד עם עוד 9 אחים ואחיות. לא זכור לי ולא לאחים שלי מי מאיתנו יצא קודם - חוש הראייה שלנו לא היה משהו באותה תקופה (בעיקר לא של גולי אורנה, סתם).

את אבא לא הכרתי, אבל שמעתי מקרן, הולכת על שתיים מעמותת כלבלאב, שהוא היה כלב בר עם פרווה שחורה. אימא הייתה גם היא כלבת בר, אבל עם פרווה לבנה. וכך יצא שיש לי עור שחור ופרווה לבנה. מו-שלם!! את אימא אני זוכרת יותר, כי הרחתי אותה וינקתי ממנה. אבל לא הייתי איתה מספיק זמן כדי לראות אותה בבירור, כדי שתשמע את הנביחה הראשונה שלי וכדי לראות לאיזו גורה גדולה, בוגרת, יפהפיה, אחראית וצנועה גדלתי להיות. בגלל הסערה, כך מספרים, לא היה לנו היכן להסתתר, ואימא מסיבה מסוימת עזבה אותנו. כך נשארנו לבדנו אני והאחים והאחיות שלי בקופסת קרטון, כשבחוץ ניתח הגשם על הקרקע, הברקים הבזיקו בשמיים והאוויר היה קר, קר מאוד!

ואז פתאום הפציעה גיבורה הולכת על שתיים בשם נסטיה שמצאה אותנו. היא ניסתה להציל את כולנו ולקחת אותנו למקום בטוח, אבל לצערי לא כולם שרדו. היו אלה רק גולי (אורנה), שחורי, שלושה גורים נוספים ואנוכי.

לעומת קופסת הקרטון עם דפי העיתון שבה שהינו עד אז, הבית של נסטיה היה חמים ונעים ושם פגשנו עוד הולכי על ארבע בכל מיני גדלים. אבל זה היה כלום ושום דבר לעומת הבית החמים הבא שלי.

נסטיה שמרה עלינו יפה תחת חסות עמותת "כלבלאב", אבל רציתי את אימא. פחדנו, אבל לי ולגולי אורנה היה אחת את השנייה. התחבקנו וישנו בצורת בייגלה. אני כל כך שמחה שלא הייתי שם לבד, וגם אחרי זה. האמת שרק ככה קיבלתי את השם שלי, תודות לאחותי.

ב-12 בינואר 2022 החיים שלנו השתנו. גולי אורנה ואני הגענו לראשונה בחיים לעיר הגדולה - קרית ביאליק!

את הדרך לשם עשינו בפח צהוב עם 4 גלגלים, שמאוחר יותר הבנתי שנקרא אוטו. האימא החדשה שלי החזיקה אותי ואת גולי במושב הנוסע, וכל הדרך הסתכלתי על הנהג. לא הבנתי מי זה האדם הזה ולמה הוא החליט לקרוא לי אנזו. אבל פתאום זה פחות הטריד אותי, כי פנסי התאורה בכביש המהיר צדו את עיניי.

בבית החדש קיבלנו מיטה מרופדת עם גדרות, המון ליטופים, מים, אוכל וחלב. כן, חלב. לא יודעת מה עבר לאבא החדש שלי בראש, אבל זרמתי איתו. מאוחר יותר, משהו אחר זרם ממני במצב צבירה נוזל במקום מוצק. אשמתו. את הלילה ההוא אבא ואימא העבירו בלי שינה בגלל הבכי והייללות שלנו. אשמתנו. מודה. אבל למוחרת והלאה התחלנו להתחבר ולהתאקלם, ולהרגיש תכונה שאני מאוד אוהבת בהולכי על שתיים - אהבה.